של - פרויקטים שיקומיים בע"מ נ' ידיעות אחרונות בעמ - פסקדין

החלטה

לבית משפט הוגשה בקשה לאסור פרסום כתבה שמתעתדת המשיבה לפרסם בעתון 'ידיעות אחרונות' בקשר לפרשה של מקרי אלימות והתעללות בחוסים המצויים תחת חסותה במוסד 'בראשית'. בין השאר מייחסת הכתבה לחלק מעובדי המבקשת מעשי התעללות "שיטות ענישה, הכוללות הרעבה וייבוש (שלילת מים) בידוד אלימות, שלילת שיחות טלפון מהחוסים, החרמת חפצים אישיים ובגדים, טרטורים ועוד" (סעיף 5 לתגובת המשיבה) את המידע לחומר שיופיע בכתבה קבלה המשיבה מעדויות של תשעה עובדים של המבקשת, עובדים בהווה וכאלה שכבר פרשו, "מחוסים ומבני משפחותיהם, ממסמכים רפואיים התומכים בחלק מטענות החוסים וראיות מוצקות נוספות" (סעיף 6 לתגובת המשיבה).

את פרסום שמות עובדיה, להם מיוחסים המעשים, ביקשה המבקשת לאסור.

אתמול (6.3.12) נעתרתי לבקשת המבקשת ונתתי צו ארעי האוסר פרסום שמות העובדים עד לדיון במעמד הצדדים, כדי לאפשר לעובדים העלולים להפגע מהפרסום להביא את עמדתם לפני בית המשפט בדרך של הנחת תשתית עובדתית ממשית המצדיקה סטייה מכלל הפומביות, חופש הביטוי וחופש העתונות. סברתי כי מול "הערכים הנעלים של חופש הביטוי וחופש העתונות העומדים בבסיסה של שיטת המשטר הדמוקרטית" (רע"א 10771/04) "עומדת זכות העובדים שאף להם זכות יסוד חוקתית לפרטיותם ולשמם הטוב ולהגנה מפני פגיעה בלתי מידתית בשמם, ובמקרה זה, ובטרם ישמעו טענותיהם, גם בלתי הפיכה" (החלטתי מיום 6.3.12).

בטרם החלטתי, לכלל הנוהג שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפסיקתו כפי הבהירה כבוד הנשיאה ביניש כשאמרה ברע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות 1992 בע"מ נ. פרופ' אטינגר:

"הכלל של אי-מתן צו מניעה עובר לפרסום הוא דוגמה לרף הגבוה של המחיר שאנו, כחברה, מוכנים לשלם על-מנת להגן על הערכים הנעלים של חופש הביטוי וחופש העיתונות העומדים בבסיסה של שיטת המשטר הדמוקרטית. ומתי לא נהיה מוכנים לשלם את המחיר האמור? בין השאר, כאשר על פני הדברים, וללא צורך בהליך מורכב וממושך, ניתן לראות באופן ברור שהפרסום הוא דבר שקר, ואין אנו מעוניינים להביאו בתחום ההגנה של חופש הביטוי, ובמילים אחרות: כשההגנה העומדת למפרסם אינה אלא "הגנת סרק". אם סבור בית-המשפט, בבוחנו בקשה לצו למניעת פרסום, כי ייתכן שלמפרסם קיימת הגנה כלשהי, אזי האינטרס הציבורי נוטה לטובת המפרסם, ועל-בית המשפט לאפשר לו לפרסם ולשאת בתוצאות פרסומו..."

משמע שעל מי שמבקש לאסור את פרסום שמו היה להביא לפני בית המשפט ראיות לכך כי מדובר בהגנת סרק למשיבה. זו למעשה השאלה העיקרית הנבחנת עת נדרש בית המשפט, בשלב המקדמי ובטרם נעשה הפרסום הפוגע לכאורה, לאסור פרסום שמות עובדי המבקשת.

בדיון שהתקיים לפני היום במעמד הצדדים לא השתכנעתי כי עלה בידי המבקשת להוכיח שמדובר בהגנת סרק, ואף להפך!

המבקשת כלל לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעת הזאת, ולא הוכיחה את 'הגנת הסרק', ולמעשה התרכזה בטיעוניה בנזק שעלול לטענתה להגרם לעובדים אם יפורסם שמם; את הנזק הזה האריכה לפרט בתצהיריה ובדבריה בבית המשפט.

לעומת זאת אשר לפרסום הכתבה עצמה, הוא הנושא הרלוונטי לדיון, הסתפקה בהכחשה כללית וסתמית כי "האירועים המתוארים בכתבה מסולפים, מנותקים מהמציאות ואינם נכונים..." (סעיף 18 לתצהיר גב' קיסרמן); גם מתצהיר מנכ"ל המבקשת שצורף לבקשה המקורית לא השכלתי ללמוד מאומה לענין תוכן הפרסום והאם לטעמו מדובר בהגנת סרק, ולמעשה אין בתצהיר המנכ"ל כל התייחסות לתוכן הכתבה וממילא אין כל טענה כי האמור בכתבה אינו אמת, גם אין טענה איזושהי להגנת סרק או לאמירות שקריות בכתבה. אף עיקרי תצהיר המנכ"ל, עניינם בנזק לעובדים.

למעשה שמו העובדים לנגד עיניהם אך ורק את עניינם האישי ואת החשש לפגיעה בשמם, ולא נתנו את דעתם לחובה המוטלת עליהם להוכיח כי למשיבה 'הגנת סרק' כדי לקבל סעד של איסור פרסום שמם. שבעתיים חשוב לציין זאת כאשר בהתאם לרע"א 10771/04 הנ"ל, די בכך שיתכן שלמשיבה "קיימת הגנה כלשהי אזי האינטרס הציבורי נוטה לטובתה", אך כאמור המבקשת לא הביאה לפני ולו ראייה כלשהי שתערער את הגנת המשיבה; לעומת זאת המשיבה התייחסה לכתבה והציעה לבית המשפט תשתית מתאימה לקיומה של הגנה, כך הפנתה בתגובתה לחומרים עליהם מבוססת הכתבה, בתצהיר הכתבת עולה כי המידע עליו היא מבססת את הכתבה בא מעדויות של תשעה עובדים, כי ערכה את כל הבדיקות העומדות לרשותה, כי רק מפאת חסיון עתונאי אינה מפרטת את שמות מקורות המידע, כי ערכה הצלבות מידע ולטעמי יש באלה יותר מ"הגנה כלשהי" כנדרש, ובוודאי שיש בהם הגנה אפשרית.

לא רק זאת אלא שכדי להשלים את הכתבה הפנתה המשיבה שאלות למבקשת ביום ה' האחרון ובקשה תגובות לשאלות אלה - אך תשובות כאלה לא נמסרו.

אמנם בפתח הדברים ציין ב"כ המבקשת כי פרק הזמן לתגובת המבקשת לשאלות שהופנו אליה היה קצר, אך בדיון היום שמענו כי "את התשובות המפורטות העברנו כבר ביום ה' בערב, אחרי שקבלנו את הפקס מיאנה, העברנו את כל התשובות שלנו סעיף - סעיף, אירוע –אירוע, מגובה עם כל הדיווחים שלנו און ליין עם כל האסמכתאות שיש לנו הכל העברנו למשרד הרווחה" (ש' 28- 31) אך עד מועד הדיון לא הגיעו התשובות לא למשיבה וגם לא לבית המשפט.

מכל אלה ובשלב זה אני סבורה כי המבקשת לא הראתה כי למשיבה הגנת סרק ולא רק זה אלא שהמשיבה בעצמה הראתה שיש לה למעלה מהגנה אפשרית, ובהתאם להלכות בית המשפט ובעיקר בפסק הדין המנחה רע"א 10771/04 "האינטרס הציבורי נוטה לטובת המפרסם, ועל-בית המשפט לאפשר לו לפרסם ולשאת בתוצאות פרסומו...".

בנסיבות אלה, אין המבקשת זכאית לצו המניעה.

אשר לנזקים שלטענת המבקשת עלולים להגרם לעובדים ככל שיותר פרסום שמם ואודותם הרחיבה מעבר לנדרש, הרי "התרופה שתמצא .... [לעובדים – א.נ.ח], אם יוכיח את הפגיעה שנגרמה לו, תוכל להיות בסעד הפיצויים או בסעדים אחרים הנהוגים בתביעות לשון הרע..." (רע"א 10771/04) בתביעה שיגישו.

ראיתי גם לציין כי כדי לשכנע את בית המשפט ליתן צו איסור פרסום שמות העובדים תארה המבקשת נזקים שונים נטענים שזכרם לא בא באיזה מן התצהירים והכל כדי לשכנעני כי הפגיעה הממשית מהפרסום היא למעשה לעובדים וכי האינטרס הציבורי נסוג מפני עניינם של העובדים, כך למשל הטענה כי הפרסום עלול לגרום לפגיעה אלימה בעובדים, טענה שנטענה בסתמיות ובעלמא ללא כל בסיס וללא ראיות וממילא לא ניתן לקבלה.

ואשר לטענה כי יגרם לעובדים נזק אין לי אלא להסכים כי אכן עלול להגרם נזק אלא שבענין זה אביא את דברי הנשיאה ביניש ברע"א 10771/04 שאמרה:

"נזקים העלולים להגרם לעובדים בכתבה שהכינו המבקשים יש מעצם טיבה פגיעה בשמו הטוב של המשיב, וטרם נפלה ההכרעה אם יש למבקשים בסיס מוגן בדין לפגיעה זו. למרות זאת אין ליתן למשיב צו המונע את פרסום הכתבה. ככלל, אין לקיים דיון בשאלת לשון הרע כדבר שבשיגרה בטרם נעשה הפרסום הפוגעני. הסיבה לכך היא ששיטת המשפט שלנו מעניקה משקל מרבי לערך של חופש הביטוי, והיא מפנה את מי שרואה עצמו נפגע מפרסום על אודותיו לקבל את תרופתו בערוצים אחרים. קיום הליכי לשון הרע בשלב המניעה עלול לפגוע פגיעה קשה בחופש הביטוי, שכן הליך כזה הוא ממושך ומורכב, והוא עלול להוביל לתוצאה מתמשכת של מניעת פרסום שכמוה כצנזורה מוקדמת.

אין ספק כי ההגנה שאנו רואים ליתן לחופש הביטוי גובה מחיר. המחיר הוא הפגיעה שעלולה להיגרם – לעתים גם באופן בלתי מוצדק – לשם הטוב של האדם. זוהי התוצאה הבלתי נמנעת מסדרי העדיפות הערכיים שנהוגים בשיטתנו שלפיהם בדרך-כלל אין ליתן צו למניעת פרסום מראש גם כאשר הפרסום הוא פוגעני...".